יום השואה- תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
יום השואה החל היום, מחזיר אותי, כמו בכל שנה, לתקופה בה עסקתי בייצוג ניצולי שואה בתביעותיהם לקבלת תגמולים מהמדינה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, במקביל לעיסוק העיקרי שלי בתחום דיני המשפחה והירושה. החוק הזה נחקק בשנת 1953 בעקבות הסכם השילומים בין מדינת ישראל הצעירה לבין מערב גרמניה.
לפי ההסכם, גרמניה העבירה לישראל סכום עתק, במקום שהיא תשלם בעצמה לניצולים שהפכו לאזרחי ישראל. מדינת ישראל היתה אמורה להשתמש בכספים האלה כדי לשלם פיצויים לניצולי השואה במקום גרמניה.
אם לא די בכך, המדינה דחתה תביעות רבות של ניצולי שואה בטענות מטענות שונות: לא הוכחה התביעה על ידי הניצול, לא מתקיימים התנאים המשפטיים וכו’. אני זוכר איך באותה תקופה, ביליתי כמעט כל שבוע בבתי משפט בערעורים על החלטות משרד האוצר לדחות את תביעותיהם של ניצולי השואה. רוב הערעורים התקבלו. חלק נדחו. מספר פעמים נזקקתי להגיע עד לבית המשפט העליון כדי שהמדינה תכיר בזכותם של ניצולים לפיצויים.
הייתם מאמינים שמדינת ישראל טענה שניצול שואה שגורש מעיר מגוריו לעיר אחרת בצו של מדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים (כגון בולגריה, רומניה והונגריה), לא זכאי לפיצויים אלא אם כן הגירוש היה בליווי שומרים חמושים? או ששהייה בעוצר שנכפה על ידי אותם שלטונות אנטישמיים, לא מהווה שלילת חירות ולכן לא מזכה בפיצויים? כאילו שהניצול היה יכול להפרת את צו השלטונות ולהישאר בחיים. אבסורד! תביעות של עשרות אלפי ניצולי שואה נדחו על ידי משרד האוצר בטענות האלו. רק אחרי שהגעתי עם הפניות האלו לבית המשפט העליון, נפתר העניין ובית המשפט העליון פסק את המובן מאליו – הניצולים זכאים לפיצויים.
יום השואה בשבילי הוא לא רק יום של עצב על השואה הנוראה ומיליוני הנרצחים. אלא הוא גם יום של גאווה מהולה בבושה, בכל הקשור לניצולי השואה. בושה על כך שאז כמו היום, היחס של מדינת ישראל לניצולי השואה החיים בה, מעליב. נורא לקרוא על ניצולי שואה שנשארים לבדם, שאין להם כסף לתרופות או כדי לחמם את הבית בחורף. גאווה, על כך שהיתה לי את הזכות לתרום את תרומתי הצנועה להרחבת מעגל הזכאות של ניצולי השואה לפיצויים ולגרום למדינה לקיים – גם אם באופן חלקי – את חובתה המשפטית והמוסרית כלפי ניצולי השואה שהם חלק משמעותי ממגש הכסף עליו ניתנה לכולנו, מדינת היהודים.
